נולדתי שנה וארבעה חודשים לאחר נפילתו של אמתי.
לא הכרתי את אחי הבכור. נולדתי אל תוך הטייטל "אח שכול".
מעולם לא היו צריכים לספר לי על אודותיו – נולדתי לתוך הסיפור.
גדלתי בבית שמח, חי וגאה – אבל כזה שלא מתעלמים בו מהשכול. אם בכלל אפשר להתעלם.
ובכל זאת, למרות ואולי בגלל שלא הכרתי את אמתי – הכאב גדול כל כך.
יש בי תחושת החמצה.
החמצתי אח קרוב – כזה שאפשר לדבר איתו, להתייעץ, להתווכח ואפילו לריב.
אח שאפשר לחבק, אח שנוכח בארוחות שבת וחג, כזה שנמצא איתנו כאן.
במשך שנים ניסיתי להרכיב את דמותו, לפצות על כך שמעולם לא נפגשנו –
אבל זה קרב אבוד.
אין תחליף להיכרות עם אדם.
אני מתגעגע אליך אמתי.
כולנו מתגעגעים.
אני מצטער שהלכת מאיתנו צעיר כל כך.
ועצוב על כל כך הרבה גיבורים צעירים, ערכיים וטובים מדי שבאו אחריך.
יהי זכרך וזכרם ברוך.

אומרים שאדם לא מת באמת כל עוד הוא חי בלב של אלה שאהבו אותו
30 שנה עברו מאז שנלקחת מאיתנו
30 שנה שהן כמעט כל החיים שלי
30 שנה מאז שהחיים של המשפחה שלנו התפצלו לשני מסלולים – האחד, אותו אנחנו חיים, והשני, מסלול של מה היה יכול להיות, שאני מאמינה שכל אחד מאיתנו נושא איתו. ועל אף שזה מסלול כואב, לעתים אני מרשה לעצמי להתמסר לו ולדמיין – לדמיין את החיים שלי לצדך בתור אח גדול, איך בטח תמיד היית שם בשבילי כשהייתי צריכה ואיך הייתי מסתכלת על כל צעד שלך בהערצה. לדמיין מה היית עושה אחרי הצבא ומי היית הופך להיות, איך היית מתחתן ומקים משפחה, לומד, ומטייל בעולם.
המחשבות האלה כמובן רק גורמות לתחושת הכאב וההחמצה לצוף עוד יותר, החמצה בשבילנו והחמצה בשבילך על כל מה שלא זכית לחוות.

30 שנה עברו ועדיין הגיעו לפה לא מעט אנשים שנושאים אותך בלבם
לצערי, לא אוכל לספר להם עליך חוויות ממקור ראשון, ואולי דווקא הם אלה שיכולים לספר לי , ובעצם זוהי תמצית הכאב מהזווית שלי.

אמתי, אולי אתה יודע את זה עלי ואולי לא, אבל לכתוב את הטקסט הזה ועוד להקריא אותו פה היום, לא בא לי בקלות.
אחרי 30 שנה, תהיתי מה כבר אוכל להגיד שלא נאמר, ובכל זאת, המילים זורמות ממני, כאילו המחשבות שתמיד מסתובבות שם חיכו שאעשה בהן סדר.

תקופת חיים שלמה עברה מאז שהלכת, והמשפחה שלך, שלנו, שונה מאוד מזו שהשארת אחריך. הצלחנו להמשיך בחיים לצד הכאב מתוך חוזק ואופטימיות ואמונה שזוהי הצוואה שהשארת אחריך, אך החוסר והאובדן מלווים אותנו תמיד, טבועים בנו, ומודגשים אפילו יותר באירועים משמחים וגדולים, שאינך זוכה לחוות איתנו.
לצד העצב הגדול, תמיד אנחנו נושאים גם תחושת גאווה בהיותנו המשפחה שלך, גאווה על כך שבגיל כל כך צעיר ידעת מה העקרונות החשובים לך, ופעלת בעקבותיהם, לא מתוך נאיביות, אלא תוך ידיעת הסיכונים האפשריים. לא חיפשת את הדרך הקלה, אלא את הדרך שבעיניך הייתה הנכונה.

אמתי, אין מילים שאוכל להגיד כאן היום שבאמת יתארו את עוצמת הכאב ואת תחושת החוסר.
לכן, אסיים בלהגיד שאני אוהבת אותך תמיד.

“עוד 5 דקות ישיבת סגל” צועק מ”כ, “כולל מכי”ם”.

מתייבש אני ומהר. עוד 4 וחצי דקות.

רץ מהר לאכול ומתלבש. עוד 4 דקות.

מתלבש ושואל האם יוציאו אותי הביתה עוד שבועיים-כדי שאוכל לראות את סבי וסבתי שהגיעו מצרפת? האם ירבו לחיות? וכיצד אתמודד עם המוות? עוד דקה.

קושר שרוכים. עוד חצי דקה. לוקח נשק, מחסנית, קלסר ושעון. עוד עשר שניות.

נכנס למשרד, מתיישב ומסדר את השעון. עוד שניה.

נסגרת הדלת!

המ”פ שואל את הממי”ם אם כולם נמצאים. השעון רץ… רבותי, הייתה היתקלות בלבנון! השעון רץ…

הגדוד נתקל בחוליית מחבלים! השעון ממאן להפסיק.

מפקד הכיתה נהרג מפגיעת צלף בראש!!! מי?? לא! לא! רק לא מישהו שאני מכיר.

מ”כ נהרג בכרכום!!! דממה.

ממחזור נובמבר 94! לא! לא! לאאאאאא!

שמו, “אמיתי אלמדון”.

השעון פסק מלכת. הלב הפסיק לפעום. והרעד החל לעבוד שעות נוספות..

מאגרי הדמעות, ששמרתי לרגע הזה- רצו לפרוץ את הסכר.

הסכר- שהיה בנוי מסוכר נפרץ! לאוהל פוסע אני- ממאן להאמין.

עד כה לא נתקלתי במוות מקרוב. כיצד זה קרה שההתמודדות הראשונה עם המוות קורה עם חבר, החבר בן 19 וכמעט בן 20 חבר למסלול!

מסלול שלם של הכשרה והכנה- הכנה לרגע הזה-לרגע ההודעה.