מתגעגעים

אומרים נקמה אסורה, לך תסביר את זה לחירני’ק שאיבד חבר בלבנון.

חבר שחי איתו שנה וחודשיים, 25 שעות ביממה.

חבר שסחב איתו באלונקה חבר ששמר איתו בעזה.

עוד חודש בלבנון קרוב מאוד לכרכום מחפשים נקמה החברים של “7 קטנטן”.

לכל אחד מאתנו יש אדם שמשמש לו דוגמה ולי זה היית אתה.

המ”כ שידע הכל, שתמיד צעד ראשון.

והנה- אחרי טירונות ואנחנו כבר בלבנון, יוצאים למארב שעבדנו עליו קשה אתה הובלת ואני הייתי האחרון.

ואז פתאום שמענו יריות ואני אליך רצתי קדימה, וראיתי אותך פצוע.לאט לאט נעלמת לי מבין הידיים.

ועכשיו אני עומד- מול הקבר שלך ושואל- למה לך זה קרה? למה זה בכלל קורה?

אני יוצא החוצה, ממשיך הביתה מנסה לשכוח, אך התמונות רצות לי בראש ואני אף פעם לא אשכח, שאתמול, רק אתמול-

היית המ”כ שהדריך אותי בכל.

אמיתי יקר שלנו,
מה עוד ניתן לומר לאחר 15 שנים?
אולי לחלוק קצת תחושות, אולי שגילינו שיש דואליות, כפילות
בכל מה שנוגע לזיכרון היותך.
מותך כאילו ארע אתמול, זיכרון הצלצול בדלת, ההודעה האיומה, הלוויה- כל זה טרי וצורב.
מצד שני, דומה שחלפו יובלות מאז. כל כך הרבה ארע מבלי שתהיה נוכח.
אירוע רדף אירוע גם בתחום המשפחתי וגם בארץ ובעולם.
אפילו לגעגועים שני פנים.
אנחנו מתגעגעים למה שהיית.
ילד, נער, בחור צעיר, סקרן, תוסס, צחקן, חכם, ראש טוב וגם קצת ‘עצבן’ וחם מזג.
אבל בעיקר אנחנו מתגעגעים למה שלעולם לא תהיה.
אנו מתגעגעים לאיש שלא תהיה, לבעל ולאב שלעולם לא תהיה, ולא שוכחים שאפילו להיות הדוד של אספי הקטן – לא זכית.
אפילו זיכרונך שזור באותה כפילות.
הזכרונות משמחים, מצחיקים וגורמים לנו אושר בעצם קיומם ובאותה מידה ממש הם מעציבים ומעיקים.

גם התחושות, הרגשות, כפולים ומנוגדים.
מחד, יש שמחות אושר וחגיגות שאנו מקפידים מאז לחגוג, ומאידך,
תמיד נלווית להן תוגה כלשהיא ותחושת בטן מעיקה.
15 השנים שחלפו למדו אותנו לשזור את הניגודים ברגשות, בזיכרונות ובתחושות בחיינו וכך נמשיך הלאה.

אמא

אולי, אם היית מעדיף את הצבע החום ולא את הסגול, אולי היית גולנצ’יק ואז לא היית נמצא במקום הארור ההוא בזמן ובעת ההיא.

ואולי אם לא היו מקדימים לך את תאריך הגיוס, לפתע פתאום, ממרץ 1995 לנובמבר 94, אולי עוד היית אתנו היום.

אולי, אם לא היית מתעקש עם קצין הרפואה בבקו”ם שאתה בסדר אין לך לחץ דם גבוה ושהכל מהתרגשות, לא הייתי רצה אתך לרופא לסדר “הולטר” שיוכיח שאתה בסדר ומתאים לקרבי- אולי עוד היית עמנו כאן..

אולי ואם היית מקבל את המלצתו של אבא והולך לתותחנים במקום לחי”ר עוד היית אתנו כאן…

אולי, אם באותו שבוע ארור, היית נכנע לבטן הכואבת ולחום הגוף הגבוה והיית נשאר בבית במקום לחזור ללבנון- עוד היית עמנו כאן…

ואולי, אם לא היית קורא את כל ספרי הגבורה והמלחמות שבבית, לא היית נשאב לתוכם וחש את הצורך לתת ולהוכיח את עצמך ואולי עוד היית עמנו כאן…

ויש עוד רשימות ארוכות של אם, ואולי ואולי אם.

מילים קשות, מרפות ידיים, אשר כנגדן קיימת מציאות ברורה, חותכת ואכזרית- אתה לא כאן עמנו ואנו חיים וחווים את חסרונך הכואב כבר 14 שנה בוודאות גמורה- בלי “אם” ו”אולי” ו”אולי אם”.

10 שנים חלפו מאז שהלכת מאיתנו, בנסיבות כה טראגיות, עוד בטרם הספקת לחגוג את יום הולדתך ה- 20. כשאני מסתכלת אחורה לאותם רגעים הזויים של אימה, ובלבול וכאב, כאב כה גדול עד שכמעט והצליח לכלות אותנו… לא ידענו למה לצפות. ידענו דבר אחד- שחיינו, כפי שהכרנו אותם, נגמרו. הם אינם יכולים להמשך כשאינך עמנו- וכעת צריך להתחיל מחדש.

היית ילד ראשון במשפחתנו, בן בכור לאמא ואבא, ונכד ראשון לסבים ולסבתות. ילד יפה ומתוק, כחול עיניים, חברותי וחכם שהצליח להדהים את המבוגרים שסביבו, והביא אושר וגאווה לכל המשפחה.

היית נער אהוב ומוצלח, נחרץ, סקרן, בעל דעה מגובשת והמון מה לומר. עם נטייה למרדנות ושבירת מסגרות. לא פעם הסתבכת בבית הספר בגלל “פה גדול” והתחצפויות למורים. חבריך היו עיקר עולמך. היה לך חשוב שיהיו אנשים טובים קודם כל. היית חבר נאמן. חבר אמיתי. מישהו שאפשר לסמוך עליו. חבריך לא שכחו אותך או אותנו כל השנים האלו. הם המשיכו לשמור על קשר קרוב איתנו, תומכים, מחזקים, ומזכירים לנו כמה היית משמעותי להם.

כשהיית בן 4 נולדתי אני. וזה לא סוד – שכנראה לא תאמתי בדיוק לציפיותיך, ולמרות זאת היינו אחים – כל הזמן ובלי הפסקות. ובין המריבות והויכוחים היו גם לא מעט רגעים יפים של אחווה וחברות בינינו.

לא ידעתי אז שחייך יהיו כה קצרים, ושיש לנצור את הזיכרונות, ולמחול על הכבוד, ולגשר על הפערים, ועל זה אני כל כך מצטערת.

נשלחת ללחום בשביל להגן עלינו – ונהרגת.

10 שנים אחר כך – ונותרנו עם אותן שאלות ואחרות שרק נוספו. האם זה היה גורלך האפל אשר ארב מהיום בן נולדת או שמא המחיר הכבד מכל ששילמת במותך הוא מנת חלקם של טובי בניה של הארץ? וכמה שנים עוד נמשיך כך? האם מותך היה הכרחי? האם טעינו בדרכנו? מול חייך שלך ושל בחורים רבים אחרים עם גורל דומה – נדמה שהמחיר נורא מדי.

והשאלות מוסיפות לנקר – האם מצאת שלווה? ומה היה קורה אלמלא?

אמתי, הזמן עושה את שלו, זה נכון. והחיים ממשיכים, וכולנו נסחפים איתם – היומיום, העבודה, השמחות, השגרה, העשייה, הריצות לכאן ולשם.

ועדיין – השתנינו. איננו אותם אנשים שעמדו כאן לפני 10 שנים. כאילו ספגנו לתוכנו את נוכחותך הדוממת, שמשפיעה על הווייתנו בצורה מוחלטת – במבטינו, באהבתנו, בצחוקנו… לא נפרדנו ממך – ואתה לא נפרדת מאיתנו. תדע שמשפחתך ואהוביך ממשיכים לחיות חיים של אהבה, שמחה והגשמה. נוח על משכבך בשלום. ומי יודע – אולי ניפגש באחד הימים.

אמיתי אהובנו,
10 שנים מאז מותך ושוב מצפון נפתחה הרעה.
שמות מוכרים ולא חביבים של ערים וכפרים לבנוניים חזרו ונשנו בפיהם של כתבי שטח
ושוב צעירים בני 20 שהיו ילדים בזמן מותך, הצטרפו למעגל הנופלים על זכותנו לשרוד ולהתקיים בארץ אהבתנו, ארץ אוכלת יושביה.
מנוסתו של ברק מארץ הארזים בשנת 2000 לא הותירה ואקום.
מדינת חיזבאללה צמחה וקמה מעל פני השטח ומתחתיו במוצבי צה”ל הנטושים והוכיחה שוב לעם הזה כי בריחה אינה פתרון.
ומהו הפתרון?
נראה כי בשלב זה, אין איש יודע.
לאלוהים הפתרונים ואנחנו צריכים להמשיך ולהילחם.
ואיפה אתה ואנחנו בכל הבוקה והמבולקה הזו?

במיקרוקוסמוס שלנו ישנן תמונות של ילד קטן, כחול עיניים וצהוב תלתלים שאהב לשחק ולהשתולל כמו כל הילדים. שחשב שאמו הכי יפה בעולם ואבא הכי חזק, שגדל והיה לנער, שספג והפנים את החינוך שקיבל ובבוא היום התעקש ועמל לשכנע את הרופא הצבאי שמקומו בקרבי, בחי”ר.

והילד הזה לא היה נאיבי, ובהחלט הבחין שרבים מבני גילו העדיפו אופציות שרות קלות בהרבה.
כבר אז אמר לא אחת כי צה”ל צריך גרעין גדול של צבא קבע, צבא מקצועי שיהיה מוכן ומגויס לשעת צורך בכל עת.
והילד הזה שגדל והיה לחייל גם לא התהלך בתחושה שלו זה לא יקרה.
ההפך הוא הנכון. הוא דיבר על אפשרויות של פציעה ומוות ושיתף אותנו בחששותיו לגבי מצבנו, אם וכאשר יקרה הגרוע מכל.
ובתוך כל זה ואולי כדי להדחיק תחושות שהיו לו המשיך ותכנן גם את העתיד. התחיל לתכנן את הטיול הגדול לחו”ל, לדרום אמריקה, למד ספרדית, ואפילו התחיל ללמוד לפסיכומטרי.
הילד הזה הוא אתה, הילד שלנו, שגדל והיה לחייל, נפל ומת והותיר חלל גדול בנשמתנו.

יקר שלנו, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

אמא

מתוש שלנו,

9 שנים חלפו מאז אותה נקישה ארורה בדלת, כשאבא עולה אלי לחדר ואומר לי “אין לנו את אמיתי יותר”…

9 שנים שלא חיבקתי אותך, לא נישקתי ולא דיברנו.

אני אפילו לא יודעת מה עבר עליך ברגעיך האחרונים, האם ידעת שזה הסוף, כאב לך…? חשבת עלינו?

9 שנים של עולמות נפרדים ותהיות. האם יש לך עולם נפרד ומהו? גם עדן – אולי?

עולם שכולו טוב? האם אתה חש, מודע, לקורה עמנו ולמתחולל בחיינו?

שאלות אין סוף מנקרות בתוככי הראש ונדחקות מפני העשייה היומיומית, האינטנסיבית-החיים, שלך, לכאורה, אין חלק בהם.

אבל אתה הנוסע הסמוי בחיינו, צמוד אלינו ובלתי נראה.

אתה מצוי בנשיקות ובחיבוקים הקצת יותר עזים הניתנים לאחיך ואחיותיך, אתה טבוע במחשבותינו ובתפיסת עולמנו בצורה שלא תאמן ואף אם מילה לא נאמרת – אתה פשוט שם!

אתה המצפן המבדיל בין טפל לעיקר בחיינו, מורה לנו להמשיך בהם, למצות אותם, לאסוף שמחות קטנות וגדולות ולחוות את הטוב עד תום.

אתה צרור ברגעי חיינו ועם זאת כל כך חסר…

נוח על משכבך בשלום, ילד שלנו.

רק לעיתים רחוקות אנו מרשים לעצמנו לפרוץ את הגעגועים המודחקים והכסופים הכבושים לנוכחותך הפיסית, לצחוקך, לשיחות הארוכות בעניינים שונים, לחשיבה המקורית וגם לכעסים ולהתלבטויות הנעורים שלך.

מאז מותך למדנו את סוד הלוליינות הרגשית. יכולת שמחה ואושר שאליה נלווית תדיר תעוקת כאב.

ומאז אנו נעים ונדים כבקיאים ורגילים בינות השמחות הגואות ומדקרות הכאב המנקרות בליבנו.

לידתך, ילד ראשון שלנו, לימדה אותנו את תחושת האושר השמחה והגאווה של הורים המתלווה להתפתחותו והצלחותיו של ילדם.

מותך לימדנו בעיקר, לשזור שמחה ועצב וכך להיאחז בחיים.

מאז לכתך אנו נאחזים בחיים ביתר שאת ומתעקשים לשמוח “בגדול”, שמא נפספס. ולמזלנו יש במה.

אפרת ונתן מתכננים את חתונתן בחודשים הקרובים, אילת סיימה את כתב י”ב בהצטיינות ומתעתדת להתגייס. אלמוג החמודה עולה לכתה ה’ ואלעד הקטן יחגוג בימים הקרובים יום הולדת 4, יחד עם אפרת ואילת שגם יום הולדתן חל בשבוע הקרוב.

וגם היום שמחה גדולה לאיתמי. לפני שעה קלה נפגש לראשונה עם המורה שתלמדו בכתה א’ ועם הילדים בכתתו.

והלא כבר אזכרתי את אמנות הלוליינות הרגשית אותה רכשנו עם לכתך ובשנים שחלפו. רגע של אושר מלווה בכאב ואווחת כאב שזורה בנחמה.

ויש גם עתים בהם משתלט הכאב וכמעט שאינו מאפשר פתח לשמחה. סבא שכל כך אהבת וקראת לו “הבן אדם הכי טוב שאני מכיר” נלקח מאיתנו בפתאומיות לפני מספר חודשים, ואולם מי יודע משוטט לו שם למעלה, באושר איתך.

מתוש חמוד, אוהבים אותך כולנו ומתגעגעים תמיד.

עברה כבר שנה. שנה של געגועים.

שנה שבה אין סיבה לחכות ליום חמישי או שישי כי אתה בכל מקרה לא תגיע.

שנה שבה לא צריך לעשות קניות היסטריות ביום חמישי או שישי ולא צריך להתלבט מה להכין ומה יתכייף לך לאכול – כי אתה לא תגיע.

זו שנה שבה כבר לא צריך לדאוג לך בימי שישי בלילה או בשבת לפנות בוקר, כשהמכונית לא במקומה, כי עכשיו הרי היא תמיד במקומה – ואתה ממילא לא תגיע.

זו שנה שבה אני חולפת במהירות שלא מקהה את הכאב לידי בוטיקים לצעירים וחנויות לדיסקים ויודעת שאין מה להיכנס ולחפש – אתה הרי כבר לא תגיע.

בשנה זו בה התגשם הסיוט הגדול שלנו, הפכנו ל”בני בית” בקרית שאול ובמכונית יש ציוד קבוע – נר נשמה.

ואני עוד זוכרת את הימים בהם הייתי חולפת כאן בדרכי לאוניברסיטה ומביטה לעבר השני, מקווה שאם לא אסתכל, אולי לעולם לא אשתייך לכאן.

זו שנה שבה דיברנו שעות עם חבריך, הכרנו אותם ושאבנו עידוד לרגעים בצחוקים, המעשיות והסיפורים שהועלו והיו כל כך אופייניים לך. נדמה היה שאתה שוב עמנו, אבל אנו הרי יודעים כי לא תגיע.

וימי שישי חסרים את התזזית והמתח שהיו נחלת הבית כשהגעת.

חסרים הצחוקים, הצעקות, המוסיקה הרועשת מדי לטעמנו, הויכוחים הפוליטיים ואחרים שהיו. חסרות מאוד השיחות הארוכות אתך. הרבה יותר שקט. אתה הרי לא מגיע.

מתוש, אתה כבר לא תגיע, אבל כמו שאומר אבא, אתה מוטמע בתוכנו לנצח כמאמר שירה של רחל: “ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד. רק אשר אבד לי הוא קניני לעד”.

האמת היא שלא כל כך ידענו בהתחלה מה לעשות בכדי לעזור לכם ולתת מאתנו, אפילו שאין הרבה זה המעט שיכלנו לעשות למענכם, זו הדרך שלנו לגרום לכם לזכור את אמיתי כמו שאנחנו הכרנו אותו, וכנראה בכוונה שלא תשכחו גם אותנו.

בהמשך המסלול היינו המחלקה של רגב, בפלוגת נוב’- 94 גדוד צבר גבעתי.

אלמדון היה חלק מאתנו, חלק חשוב במשך כל הזמן שהיינו ביחד, ופשוט קשה לנו להיפרד. אז רק רצינו שתדעו, שבתוך כל אחד מאתנו הוא נשאר עמוק בלב, ושזו, הצורה שלנו לומר לו שלום, גם רצינו שתדעו שאנחנו תמיד אתכם. ואם אי-פעם תצטרכו את עזרתנו בכל דבר שהוא, מח’ 3 תגיע.

מקווים שהצלחנו להעביר את שבליבנו…